אני חייבת לסגור את כל הפינות לפני ספטמבר: למה רשימת המשימות של ההורים לא באמת נגמרת, ומה אפשר לעשות היום

כשאוגוסט מגיע, הראש כבר רץ לספטמבר

"אני חייבת לסגור את כל הפינות לפני ספטמבר" הוא משפט שאני שומעת לא מעט מהורים. הוא נאמר בדרך כלל בין קניית ציוד לבית הספר, רישומים לחוגים, בירור הסעות, עבודה שממשיכה כרגיל, ילדים שנמצאים יותר בבית, ודאגות על ההסתגלות לשנה החדשה.

על הנייר זו רשימת משימות. בפועל, הרבה פעמים זו גם רשימת דאגות שלא נגמרת.

אולי אתם מכירים את הרגע הזה: סיימתם להזמין מחברות, בדקתם את שעות פתיחת בית הספר, דיברתם עם הגננת או המחנכת, ובכל זאת המחשבה ממשיכה לעבוד. *ומה אם יהיה קשה בבוקר? מה אם הילד לא יסתדר? מה אם שכחתי משהו חשוב? מה אם השנה תתחיל לא טוב?*

ככל שאנחנו מנסים לכסות כל אפשרות, המוח מייצר עוד אפשרויות. לכן יכולה להיווצר תחושה מתסכלת שהרשימה אף פעם לא באמת מסתיימת.

מה חשוב להבין: לא כל מה שמעסיק את הראש הוא משימה

ב-CBT אני עוזרת לעשות הבחנה פשוטה אך משמעותית בין שני דברים:

• משימה - דבר שאפשר לבצע בפועל.
• דאגה - מחשבה שמנסה להשיג ודאות לגבי העתיד.

לדוגמה:

• "לקנות לילדה נעלי ספורט" היא משימה.
• "לוודא שהיא תרגיש שייכת כבר ביום הראשון" היא דאגה. היא מובנת מאוד, אבל אין פעולה אחת שיכולה להבטיח אותה.

• "לבדוק מתי מתחיל החוג" היא משימה.
• "לדעת מראש שלא יהיה עומס גדול מדי השנה" היא דאגה שמבקשת תשובה שאין לנו באמת אפשרות לקבל כרגע.

הדאגה אינה סימן לכך שאתם הורים לא טובים. להפך, לרוב היא מגיעה ממקום אחראי ואכפתי. המוח מנסה להגן, להתכונן ולמנוע קושי. אלא שכאשר הוא מתייחס לכל מחשבה כאילו היא משימה דחופה, הוא נשאר במתח ולא מאפשר מנוחה.

למה ניסיון "לסגור הכול" רק מעמיס יותר

כשאנחנו מאמינים שחייבים לסיים הכול כדי להירגע, אנחנו נותנים לרשימה כוח גדול מאוד. כל פריט חדש הופך להוכחה שעדיין אסור לנוח, וכל אי-ודאות נראית כמו סכנה שצריך לפתור מיד.

אבל הורות, כמו החיים עצמם, כוללת תמיד חלקים פתוחים. גם אם תתארגנו בצורה הכי מסודרת, יהיו דברים שיתבררו רק תוך כדי: איך ייראה הבוקר הראשון, איזה קשר ייווצר עם המורה, מה הילד או הילדה ירגישו, ואיך תיראה השגרה החדשה.

המטרה אינה להיות הורה שמספיק הכול. המטרה היא להיות הורה שמסוגל להבחין מה בשליטתו כרגע, ומה דורש ממנו בעיקר נשימה, גמישות ואמון ביכולת להתמודד גם בהמשך.

איך טיפול CBT יכול לעזור בתקופה הזאת

בטיפול אני לא מחפשת מתג סודי שיכבה את כל הפחדים. במקום זה, אנחנו לומדים להקשיב ל"קול בראש" שמלחיץ, לבדוק מה הוא אומר, ולבחור תגובה שעוזרת במקום תגובה שמסחררת עוד יותר.

אפשר, למשל, לזהות מחשבה כמו: "אם אני לא אסגור הכול עכשיו, משהו ייפול בין הכיסאות". אחר כך בודקים יחד:

• מה באמת דורש טיפול היום?
• מה אפשר לתכנן למועד אחר?
• מה אינו משימה אלא צורך להרגיש ודאות?
• איך אפשר להישאר אחראיים, בלי לשלם על כך בשעות של מתח ועייפות?

העבודה הזו אינה מבטלת את העומס של אוגוסט. היא כן יכולה לעזור לעשות בו סדר, לצמצם התרוצצות פנימית ולבנות יותר יכולת להרגעה עצמית כשהמחשבות מתחילות להציף.

צעד ראשון שאפשר ליישם היום: שתי עמודות, עשר דקות

קחו דף וכתבו בראשו שתי כותרות:

• פעולה שאפשר לבצע
• דאגה שמבקשת ודאות

עכשיו כתבו את כל מה שמסתובב לכם בראש לקראת ספטמבר. ליד כל סעיף, שאלו: האם יש פעולה ברורה שאפשר לעשות? אם כן, כתבו אותה בצורה קטנה ומעשית.

במקום: "להתארגן לבית הספר".

כתבו: "להכין רשימת ציוד ולבדוק מה כבר יש בבית".

אם אין פעולה שמספקת ודאות, העבירו את המחשבה לעמודת הדאגות. אפשר לומר לעצמכם: זו דאגה, לא משימה. אני לא חייבת לפתור אותה עכשיו כדי להיות הורה טובה.

לבסוף, בחרו משימה אחת בלבד לביצוע היום. לא חמש ולא עשר. אחת.

לפעמים זה נשמע קטן מדי, אבל זה בדיוק ההבדל בין ניסיון להילחם בכל העתיד לבין חזרה עדינה להווה. ספטמבר לא צריך להיות מושלם כדי שיהיה אפשרי. וגם אתם לא צריכים להחזיק הכול לבד, כל הזמן.